לקום בחמש וחצי בבוקר, להתקלח, להכין ארוחת בוקר קונטיננטלית עמוסת חלבונים וללכת כל הדרך אל נקודת הזינוק של המקצה השלישי של מרוץ ה-
קמתי בשבע ועשרה.
"גיא, קום, אני צריך להשתתף במרוץ, לא התעוררתי בזמן ואני צריך שתרכיב אותי על הקטנוע כדי להגיע בזמן".
"אתה מטומטם?"
השותף שלי תמיד יודע לשאול את השאלות הנוקבות ברגעים הלא נכונים.
"כן, אבל זה לא קשור עכשיו".
הוא צודק. זה לא היה אמור להיות כך.
לפני כמה חודשים, כשמשאבי אנוש במשרד (או בשמם הפחות רשמי - ליאת) הציעו לעובדים להירשם למרתון תל אביב, עיני ברקו. נרשמתי למרוץ ה-
הפעם האחרונה שרצתי למרחק של
כמעט עשור עבר מאז ואני עדיין נח על זרי הדפנה ושואף את אדי התהילה. אחרת, אין הסבר לכך שתוכנית האימונים שבניתי לקראת המרוץ נשכחה בצד. זה לא שלא ניסיתי. הלכתי כמה פעמים לחדר הכושר של המשרד ורצתי על ההליכון. זה בלתי אפשרי. הרגשתי כמו אוגר על גלגל. דמיינתי איך אני בעצם מספק חשמל לטלוויזיה שתלויה מולי וזה הספיק לי. חדר כושר זה בשביל משקולות, מעכשיו אני רץ רק בפארק הירקון.
אני אוהב לרוץ. אני פשוט לא עושה את זה מספיק. יש לי מיליון ואחת סיבות וגם מיליון ואחד תירוצים. העבודה, אורח החיים הלחוץ, חובה שיהיו נעליים טובות, ושעון קסיו, את העבודה כבר הזכרתי?
שורה תחתונה, ערב המרוץ הגיע והריצה הארוכה ביותר באמתחתי היא למרחק של
תבינו, לא היה לי ספק שאני יכול לרוץ
המטרה אם כן: לסיים את מרוץ ה-
האמצעים: אדי תהילת העבר, האמונה בגנים התימניים, ביטחון עצמי ויצר תחרותיות בלתי נדלה.
השעה כבר שבע ועשרים.
מתחיל להתארגן, מצחצח שיניים. אין זמן לקפה, בטח שלא לקונטיננטלית. נועל נעליים, שם את המספר על החולצה בעזרת סיכות הביטחון ואת הצ'יפ מכניס לכיס. חוזר לחדר של גיא.
"גיא, קום, אני צריך להשתתף במרוץ, לא התעוררתי בזמן ואני צריך שתרכיב אותי על הקטנוע כדי להגיע בזמן".
"אתה מטומטם?"
כן, השותף שלי מאוד יסודי.
עולים על הקטנוע ודוהרים אל עבר נקודת הזינוק. פקקים נוראיים בדרום תל אביב, גיא מנסה כמה קיצורי דרך שמובילים לדרך ללא מוצא. אני לחוץ בזמן, מתאפק לא לשאול אם הוא מטומטם. יורד מהקטנוע קצת לפני שדרות ירושלים ורץ ריצה קלה אל שרוול הזינוק. מאות אנשים מכל הגילאים מקיפים אותי, כל אחד נראה יותר ספורטיבי מהשני. רובם לובשים את חולצת המרוץ, כמוני. חלקם באו עם חולצות מוכנות מהמשרד. ירוק של תמיר פישמן, אדום של זיו האפט.
מוסיקה קצבית ברקע. הבחור עם המיקרופון אומר שאלו אסטרל פרוג'קשן ואני מתקן אותו בלב, אלו פיית'לס. אולי הרמיקס של אסטרל, אבל תן כבוד.
It's in the world I become
Contained in the hum
Between voice and drum
אני אוהב תחרויות. אני מרגיש את האדרנלין מתחיל לזרום בדם. הגוף שלי מתחיל להפשיר מהנסיעה המקפיאה על הקטנוע בבגדים קצרים. מנענע את הראש בקצב המוזיקה ופתאום מבין שנגן ה-mp3 שלי כנראה נפל בדרך.
"אתה לא צריך את הנגן, יש לך קצב פנימי."
ניסיון שווא לעבוד על עצמי.
כשההזנקה הגיעה זה לא היה כמו שציפיתי. הכביש של הטיילת צר מדי מלהכיל את כל הרצים. יש מאות רצים לפני ולוקח לי 1:13 דקות להגיע לנקודת הזינוק מרגע שהתחיל המרוץ. לאלו מכם שמשתתפים במרוצים המוניים זה בוודאי טריוואלי, אבל אני גדלתי על קרל לואיס שהיה מזנק כאילו צ'יטה רודף אחריו.
דניאל מהמשרד נמצאת לידי ואנו רצים זה לצד זה. היינו אמורים להיות קבוצה גדולה מהמשרד שמשתתפת בריצה. נעלמו כולם. אולי היינו צריכים לעשות חולצות בצבעים. נחיל אנושי זורם ברחובות, עושה את דרכו באיטיות. אני מנסה לפלס את דרכי בין הרצים, זה קשה. אנחנו רבים והרחובות צרים הם. דניאל לצידי, לעיתים טיפה מאחורי כאשר ממש צפוף. רצים על הטיילת, נכנסים לרחוב הירקון ורואים את השלט שמצביע על כך שגמאנו קילומטר.
"וואלה? זה ממש קל!"
מסתכל סביבי ורואה פרצופים מוכרים. אני חושב שראיתי אותם בפארק הירקון. הם היו אלו שרצו לאורך הנהר בזמן שאני שטתי בתוכו בסירת פדלים אדומה בצורת פרארי. אני מסמן פרצופים בצורה אקראית ואומר לעצמי שהם לא יגיעו לפני. מגיל קטן אני עורך את התחרויות הסמויות האלו. הולך ברחוב, רואה מישהו שהולך מהר ומבטיח לעצמי להשיג אותו. היו מספר פעמים שהתחרות הפכה לגלויה ואז זה הפך להיות מאוד טיפשי. שני אנשים שהולכים ברחוב ומנסים להשיג אחד השני מבלי להודות בזה.
מישהו מהחולצות הירוקות של תמיר פישמן נשבר. "הקבוצה ממילא התפרקה" הוא אומר, "אני אגביר את הקצב".
"זו לא תחרות" חולצה ירוקה אחרת עונה לו, "לא מודדים פה זמן".
אני מחייך.
הנה זוג שרצים עם הילדים שלהם בעגלות. איזה חמודים הם. "ילד בעגלה עוקף אותנו" מישהו זורק לאויר ועכשיו כולם מחייכים.
בצד הדרך עומדים הסדרנים ודואגים שהרצים לא יעלו על המדרכות. אני רואה סדרן עם שפם שנראה כמו בדואי מפרסומת לקפה אותנטי ואז שם לב שעל האפוד הזוהר שלו כתוב "גשש אבטחה". רק בישראל.
האוירה של תחילת המרוץ טובה ואנחנו נכנסים לאלנבי. מולנו מגיעה קבוצה של רצים, צבע הרקע של המספר שלהם שונה. זה המקצה הקודם, עושים את דרכם אל עבר הסיום.
הנה אור מהתוכנית "היפה והחנון", שועט קדימה.
שני קילומטר.
הגענו לאלנבי פינת שינקין. רחוב מגניב שינקין. גרתי בו פעם.
בצד הדרך יש להקה מגניבה ואנחנו מנופפים עם הידיים באויר. נכנסים לרוטשילד ומתחילים לטפס את העליה. בצד הדרך אנשים עומדים ומעודדים. "כל הכבוד" הם צועקים. מצד אחד זה כיף, מצד שני אני מתבייש שהם מבזבזים את העידוד שלהם עלי. שילכו לחפש את אלו שרצים
דניאל ואני רצים זה לצד זה. הזוג עם הילדים בעגלות רץ לידנו. עוברים את הספסל המיתולוגי בבלפור והנה חוצים את שינקין. יופי של רחוב שינקין. גרתי בו פעם.
שלושה קילומטר.
בתחילת הירידה לכיוון הבימה הופיעו צלמים מקצועיים, דוחפים לתוך הפנים שלנו עדשות ענקיות. ההרגשה שאני נמצא במרוץ שוב חדרה לתודעה. הנה הבחור מתמיר פישמן שאמר שהוא מגביר את הקצב.
בסיבוב של הבימה פתחתי מבערים לראשונה והגברתי מהירות. אם עד עתה דאגתי לשמור את דניאל לצידי, עכשיו פשוט טסתי קדימה, חלפתי ביעף על פני אנשים. לא נראה לי שזה הפריע לדניאל, אבל לפחות לא אמרתי לה שזה בגלל שהקבוצה התפרקה.
משדרות בן ציון נכנסנו חזרה לשדרות רוטשילד. העליה הזו קשה. האויר שהיה לי כשהגברתי מהירות נגמר ואורך הצעדים שלי הצטמצם משמעותית. תחנת חלוקת מים בצידי הדרך. אלו שחילקו זינקו לכביש. אחת מהן, ממוצא אתיופי, קלטה אותי מרחוק, הושיטה בקבוק מים וצעקה לי "קח! זה בשביל זהבה!". לקחתי, בשביל זהבה.
שוב הזוג עם העגלות מופיע לידי. איך הם עושים את זה? אומרים שלהיות הורה נותן לך כוחות והנה אני מקבל הדגמה חיה. אני מגביר מהירות והם בקצב שלי, כל אחד מהם דוחף עגלה עם ילד בעליה של רוטשילד. הורים נינג'ות.
פונים שוב ימינה לאלנבי ומולי מגיעה קבוצה של אריות שחורים שנעים בזריזות. קבוצת לוחמים מחרוב ושמשון, כל אחד נראה כמו מקרר, כולם לובשים חולצות בצבע שחור. חבר טוב שלי שירת בחרוב לפני עשור, מעניין אם הוא עדיין יכול לרוץ כך...
מאז השלט שמציין כי עברנו שלושה קילומטרים לא ראיתי שלט נוסף. כנראה שזה משפיע פסיכולוגית כי הקצב הופך להיות איטי יותר. אני רואה שזה לא רק אצלי. חלק מהמשתתפים מאטים עד כדי הליכה. עובר שוב ליד הלהקה המגניבה, שוב מניף ידיים. מקבל זריקת מרץ ומתחיל לדרבן את עצמי בקול.
שישה קילומטרים.
מוזר שפספסתי שני שלטים, אבל אני שמח על השלט. הנה, רק עוד ארבעה קילומטרים. אבל זה הולך ונהיה קשה יותר. אולי בגלל שהריצה הקודמת שלי הייתה למרחק זהה. הנה, הזוג עם העגלות עובר אותי. הם מדברים ביניהם ואל הילדים, בגרמנית.
שוב אלנבי פינת שינקין. מבין שמרוב עיסוק בעליה לא שמתי גם ברוטשילד עברתי שוב ברחוב המגניב הזה.
פונה ימינה לרחוב הירקון. אנשים מעודדים בצד הדרך, קטנועים עם מצלמות טלוויזיה נוסעים לאיטם ולי הדרך מאוד קשה. הרוח מהים שמתערבת לך בנשימה לא תורמת בכלל. יורדים בחזרה לכביש של הטיילת.
שמונה קילומטרים.
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. כל אותם האנשים שאמרו שאני לא יכול לרוץ
הגוף שלי לא יגיע לקצה גבול היכולת שלו בעשרה קילומטרים שטותיים. אימון והכנה או לא.
תשעה קילומטרים.
חושב להישבר.
בחיים לא.
עשית מספיק.
תסיים כבר, אידיוט.
שלא תעשה לעצמך נזק.
גופני? נפשי?
אלוף בלא לסיים מה שהתחלת.
חושק שיניים.
ואז שואג.
נוריתי קדימה כמו מלוע של תותח. בחמש מאות המטרים האחרונים ריחפתי מעל האספלט. נזכרתי למה אני אוהב לרוץ. ההרגשה הזו שאתה חי. שכל הגוף פועם. כמו שהיינו ילדים. אני יודע שחיוך ענק הופיע על הפנים שלי כשרצתי אל קו הסיום.
"לי שלי מחכה לי בקו הסיום"
"אבל רק לפני שעה וחצי דיברת איתה, היא בשוויץ"
"זה לא סותר"
"ת'כלס"
חציתי את קו הסיום.
56:20.
כמעט הכפלתי את המרחק וירדתי בדקה ועשר שניות מהממוצע הקודם שלי.
אמא הבאתי מדליה!
אבל אני משאיר אותה אצל גיא, מגיע לו.
יופי של בוקר.
שנה הבאה חצי מרתון.
בלי להתאמן.
